כל הפוסטים בכללי

לפני השינה ראיתי סרטים על השואה וממש לפני שנרדמתי שירבבתי כמה מילים בטלפון שלי. הבוקר קמתי עם רצון לכתוב על

טוב אין מה לומר, נהנתי. שנון רצח. מצחיק. מתוק. זורם. כייפי. לא ישנתי בצהרים. אם בא לכם להנות אז קחו

היא קוסמת האישה הזו. אני אומרת לכם שהיא קוסמת. מכשפה של מילים. אהבתי אותה מאוד ב"קצה", אהבתי אותה ב"אחותי כלה

בקצרה? ספר נהדר. מתחיל בצורה מושכת ממש (כנראה שככה צריך לעשות את זה. לא תמיד אבל לפעמים זה עושה עבודה),

ובכן סיימתי את הספר אתמול בלילה וכדרכי כשאני כותבת על ספרים אני ממעטת לכתוב ביקורת במובן המקובל של המילה ואני

כל אדם צריך לדעת את כוחותיו את גבולות יכולתו ורוחב כתפיו כמה בידו לשאת בלי שיכבדו רגליו בלי שיגווע חיוכו

מכירים את זה שאתם קוראים ספר ונדמה לכם שכבר קראתם אותו פעם אחת? אז אם קראתם את הזקן בן המאה

לפני כשבוע ציינתי בביתי 5 שנים לאבחון. בהודעה ששלחתי למשפחה וחברים כתבתי שהאבחון שהיה בשורה מרה בשעתו הפך בדיעבד למשמח

אני קשובה לעצמי למה שנובט בי וצומח נמתח בתוכי לכאן ולכאן בועט ומשנה אותי אני קשובה לך איך את חווה

לפעמים, את מנסה לצייר פרח הצבעים נערמים זה על זה הקוים הרכים מתקשים והפרח אין לפעמים, מרוב דיוק וכנות מרוב

חני דיברה עליו לפני כמה חודשים ושימי קנה כרטיסים לאמסטרדם וקניתי אותו לפני כשנה באיזו מכירה (כי אני בעניין של

שאלו אותי בשבת איך היה המסע וכשבוששתי לענות היו מי שפרשו את שתיקתי כהסתייגות. "אחרים גמרו עליו את ההלל ונראה