חצי שנה אחורה. אני ועוד חברה מבקרות ביחד אצל חברה שלישית שמצב בריאותה רעוע. עבר מעל חודש מאז ראינו אותה
אתמול בצהרים חזרתי מחופשה בת 24 שעות. חופשת כתיבה, כך קראתי לזה. זה משהו שתכננתי אותו שנים. להתרחק קצת, אולי
הימים עמוסים. עמוסים רגשית ובכלל. המילים שלי מתפזרות בפייסבוק, על הקיר של הקבוצה, על הקיר שלי, בוורד, במייל, בכל מיני
דפנה יקרה, דפנה שלי, העו"סית שלי, עם השיער האדום השובב וקודם עם הקרחת שאהבת ואחר כך שוב עם הקרחת. וכל
אתמול בלילה עליתי על מטוס מאוסטריה לארץ. אחרי שכבר ישבתי במקום שלי חלפה על פני אישה שנראית חרדית (פאה וכאלו)
יום חמישי בערב. התוכנית – פגישת מחזור לכיתה שלי מהאולפנא. 20 שנה עברו מאז סיימנו תיכון. שנתיים עברו מאז נפגשנו
ובכן – השבועיים האחרונים עברו עלי בטרוף מוחלט. הבית בשיפוצים. זה התחיל בקומה הראשונה ובמקלחת ההורים. הקומה השניה והמטבח פחות
אני לוקחת אותך למקומות החשוכים שלי שתראי שתהיי שם איתי שתאירי (יולי 2013)
בשביל לרקוד לעינך אני צריכה לנוע בין הנורא לבין המשכר אני צריכה לשכוח את כל הפגיעות המיניות שחוויתי את כל
אני גרה בביתו של אף אחד שומעת את ההד המשתולל של הדממה בוררת ריק מכלום מקפיאה פיסות חיים אוטמת פתחי
את נלחמת בשתי מערכות באחת משתדלת לשמר מצב קיים בשניה זו את והנפש המטלטלת כמו משה שאוחז את ידיו מורמות
ובכן זמנים משתנים. אנחנו הולכים קדימה. כל הזמן הולכים קדימה. מה שהיה נכון לפני שניה מעורר תהיות עכשיו. ובכן בזמן
כלי נגישות