כל הפוסטים בכללי

אני כותבת על הדף בעט. היום החלטתי להוציא את הטלפון מחדר השינה. ב 23:00 נכנסתי למיטה והיה מוקדם מכדי לישון.

לא מזמן נשאלתי איפה למדתי לכתוב ככה עניתי שהייתי באיזו סדנא ואחר כך בפורום כלשהו בתפוז ואז הלכתי לאיזו מחזאית

אנחת רווחה. זה מה שיש לי היום. אנחת רווחה. אני סוגרת כמעט 3 שבועות של מתח מטורף. מתח שהתחיל כשהייתי

מוזר, לא? הלוא בבתי הספר "שלנו" אין כזה טקס. גג שולחים את התעודות בדואר לבוגרים. אולי כי "אצלנו" ברור שמסיימים

פעם ניסיתי להסביר לאיזו מורה מה זה לנסות ללמוד עם הפרעת קשב וריכוז. דמייני שהמוח שלך הוא שמים, אמרתי לה,

קודם אני צינית מעירה על בחירת השירים על התסרוקות המיושנות אחר כך אני בורחת למחוזות אחרים מזפזפת נזכרת בכביסה שיש

פעם הייתי מחכה שיגמר כבר יום השואה. שיחזרו התוכניות הרגילות לטלויזיה. שיהיה לגיטימי לחזור להתעלם. אולי זו בגרות או יכולת

לפני השינה ראיתי סרטים על השואה וממש לפני שנרדמתי שירבבתי כמה מילים בטלפון שלי. הבוקר קמתי עם רצון לכתוב על

טוב אין מה לומר, נהנתי. שנון רצח. מצחיק. מתוק. זורם. כייפי. לא ישנתי בצהרים. אם בא לכם להנות אז קחו

היא קוסמת האישה הזו. אני אומרת לכם שהיא קוסמת. מכשפה של מילים. אהבתי אותה מאוד ב"קצה", אהבתי אותה ב"אחותי כלה

בקצרה? ספר נהדר. מתחיל בצורה מושכת ממש (כנראה שככה צריך לעשות את זה. לא תמיד אבל לפעמים זה עושה עבודה),