כל הפוסטים בהמסע להחלמה

השבת הייתי אצל ההורים שלי. מפה לשם ישבתי לשוחח מעט עם אימא שלי והיא התעניינה בשלומי. שאלה קצת מה קורה

עד לפני שנה בקושי קראתי ספרים. האמנתי שאין טעם בקריאת ספר שאין לו ערך מוסף כלשהו, שהוא לא מלמד קצת

בפסח שעבר בקושי ניקיתי. נעזרתי יותר בעוזרת וויתרתי על כל מה שהוא לא באמת בגדר חמץ. השנה אני חשה כי

חודש וחצי מסיום ההקרנות, חודשיים לסיום ההרצפטין. החזרה לעבודה מתעכבת. אני לא עובדת אבל אני כל כך עובדת. לא נחה

לפני כשנה לקחתי פסק זמן מהעבודה. בתחילת התקופה חשבתי שפסק הזמן הזה נכון עבורי בשל ההתמודדות הפיזית אבל גם חשבתי

זה היה לפני שנה בערך. כמעט בדיוק. זה היה אחרי שגיליתי את המחלה. אפילו הספקתי לקבל את ה AC  הראשון

היום לפני שנה גיליתי את הגוש. מרגע זה כל יומיים בערך בשנה הנוכחית יהיו יום שבו קרה משהו ב "היום

איפשהו בתחילת הדרך מישהי ציידה אותי בעצה (או יותר נכון הנחיה) "אל תשאלי למה". לא שחשבתי לשאול את עצמי אז

כאשר בתחילת המסע המליצו לי לחלק אותו לפרקים על מנת שיהיו אבני דרך קרובות ושנשמח בהשגתה של כל אחת ואחת