כל הפוסטים בכללי

הדרך שבה ספרים מתגלגלים אלי היא מוזרה לפעמים. בערב ראש השנה נכנסתי לסטימצקי כדי לקנות לשני הגברים שבביתי מתנות לחג.

בפעם הראשונה שניגשה לדלת ומבט בעיינית לא העלה דבר, היא נבהלה מעט. בטוחה היתה שהקישו עליה. שמיעתה מעולם לא בגדה

לקרוא את קצה הנצח היה כמו לפגוש חברים ותיקים. כאלו שהכרתי מימי נעוריהם… זה היה שיעור היסטוריה חוויתי במיוחד. לפני

אחרי ששומעים את שדרן הרדיו נעם גילאור מקריא ממילותיו של אמיר גוטפרוינד אי אפשר שלא לחשוק לקרוא את הספרים בשלמותם.

דוד גרוסמן יעמוד בזה שאני פחות התעלפתי על הספר שלו, נכון? סטנד-אפ מכמיר את ליבי גם כשכולם צוחקים. זה לא

אל הספר הזה הגעתי דרך פרסומת בקולנוע לסרט שמבוסס על אותו סיפור. לקח לי קצת זמן למצוא את הספר משום

בסופו של דבר כתבתי ספר נועז לפעמים נראה לי שלהוציא אותו לאור זה מעשה מטורף כי יהיה מי שיעקם את

אהבה. לאו דווקא בין בני זוג. אהבה בין חברות. תמימה כמובן אבל קרובה ועמוקה. כזו שנוגעת בעצבים הכי רגישים. שמציפה

הסיטי מדרכך את העשב השוטה כקצוות שיער הסוככת על עינך השליכי מן הבוץ הדבק בעקביך כעלבון ישן ומעכב אינך מן

פעם מזמן היה לי רעיון להקים קבוצת קריאה של טקסטים פמיניסטים. לא קרה. עדיין לא קרה. אבל כשיקרה, בין השאר

פעם היה לי בראש שאני צריכה לראות מופע באלט. זה כנראה היה לפני כל תוכניות הריקודים בטלויזיה שחשפו אותנו לסגנונות