כל הפוסטים בעל החיים בכלל

לפני שבוע בערך אמרתי באיזשהו מקום שאני מרגישה בריאה. שאני רואה את עצמי בריאה וכשירה לכל דבר. שהמחלה לא השאירה

כבר הרבה זמן שאני מחפשת תפילה לרפואה ולא מוצאת כזו. יש תפילה שאדם חולה אומר על עצמו, יש פרקי תהילים

יום אחד מפריד בין יום הכיפורים לשלושים של דפנה. ביום הכיפורים התפללתי על כל מה שאפשר. על משפחתי, על עצמי

חצי שנה אחורה. אני ועוד חברה מבקרות ביחד אצל חברה שלישית שמצב בריאותה רעוע. עבר מעל חודש מאז ראינו אותה

אתמול בצהרים חזרתי מחופשה בת 24 שעות. חופשת כתיבה, כך קראתי לזה. זה משהו שתכננתי אותו שנים. להתרחק קצת, אולי

הימים עמוסים. עמוסים רגשית ובכלל. המילים שלי מתפזרות בפייסבוק, על הקיר של הקבוצה, על הקיר שלי, בוורד, במייל, בכל מיני

דפנה יקרה, דפנה שלי, העו"סית שלי, עם השיער האדום השובב וקודם עם הקרחת שאהבת ואחר כך שוב עם הקרחת. וכל

אתמול בלילה עליתי על מטוס מאוסטריה לארץ. אחרי שכבר ישבתי במקום שלי חלפה על פני אישה שנראית חרדית (פאה וכאלו)

יום חמישי בערב. התוכנית – פגישת מחזור לכיתה שלי מהאולפנא. 20 שנה עברו מאז סיימנו תיכון. שנתיים עברו מאז נפגשנו

ובכן – השבועיים האחרונים עברו עלי בטרוף מוחלט. הבית בשיפוצים. זה התחיל בקומה הראשונה ובמקלחת ההורים. הקומה השניה והמטבח פחות

יצאתי להוציא את הזבל ופתאום נזכרתי בפעם הקודם שהרגשתי כמו בימים האחרונים. זה היה לפני בערך 5 שנים. נחשפתי להתנהלות